'אל תקפץ ידך' - החמסה ההללית

 

מאז אבותינו הקדמונים אנו נוהגים למנות באצבעות היד. בהינתן חמישה תחומים שעלינו לכסות בפעילות שלנו, כף היד שלנו יכולה לשמש אותנו למנייתם.  

לכל אחד יש יד, ואין יד הדומה לרעותה. כל אחד יכול בכל עת, בפתיחת ידו, להיזכר בעקרונות המנחים אותנו בעבודתנו, ועם זאת להשאיר להם את פרשנותו האישית, על פי הקווים המאפיינים של דמותו.

 

חמשת האצבעות של הלל הינם למעשה עקרונות מנחים לפעילות של הלל, אנו לא מונים את האצבעות ע"י סגירה של אצבע אחר אצבע, אלא ע"י פתיחה של כל אצבע בתורה לדיון.

 

אגודל - האם אנו מעודדים השתתפות פעילה?

למה אגודל?

אגודל היא האצבע הפעילה ביותר שלנו, היא מאפשרת לנו לתפוס ולהשתמש בכלים. היא תומכת בחברותיה האצבעות וגם מתבדלת מהם. היא שמנה מהם ועם זאת מנמיכה עצמה לידם, כמו שנדרש ממנהיג יהודי. במקורות היהודיים הרבה פעמים מה שנדרש ממנהיג הוא לתמוך בעם מתוך ענווה. גם במשחק מילים של שמה ניתן לגלות זאת: אגודל = אגו דל. המנהיג, שהשתלטות האגו מאיימת עליו תדיר, צריך להזכיר לעצמו שעל האגו שלו להיות דל. גם אנו צריכים להנמיך עצמנו כדי לאפשר לאחרים לקחת אחריות.

 

אצבע - האם יש פה תהליך של למידה?

האם אנו זוכרים שמה שחשוב לנו באמת זה לא התוצאה אלא הדרך = הלמידה?

למה אצבע?

האצבע משמשת להצבעה על כיוון או להצבעה בכיתה ולכן היא נקראת גם אצבע מורה. הלמידה והניסיון בחיינו נותנים לנו את הכיוון עליו אנו מצביעים. התלמיד הסקרן משתמש באצבעו כדי לסמן למורה שהוא מעוניין

לשאול ולענות. נסו להצביע לחלל האוויר באצבעכם ותראו שאתם ישר נזרקים בזיכרונותיכם לכיתה א'. בהלל אנו לא מצביעים לעבר מורה אחד, כולנו התלמידים והמורים של כולם (נגיע לזה כשנפרוס את הזרת.). ואם נזכור את גישתו החינוכית של הלל הזקן, היא כבר תוודא שהאצבע המורה שלנו תהיה פתוחה.

 

אמה - איפה הזווית היהודית?

למה אמה?

אמה היא האצבע הארוכה ביותר ולכן גם מסמנת את הכותרת של הארגון: התחדשות יהודית. היא האצבע אליה אנו מניחים את התפילין שמזכירים לנו שאנו יהודים.

ובנוסף - האמה השאילה שמה למידת האורך הקדומה, שאורכה מהמרפק ועד לקצה האמה.

האמה עצמה היא רק החלק האחרון בכל המרחק מהמרפק. המפרק הוא ראשיתו ההיסטורית של העם היהודי, עליה חלקינו מתרפקים, ועליה אנו נשענים, אחריה באה כל הזרוע, דורות רבים של יצירה יהודית שזרעו אבותינו לנו, עד לדור הנוכחי, שגורלו מונח  בכף ידינו, ואנו ממשיכים אותו באמה הייחודית שלנו, שבראשה מוטבעת טביעת האצבע הייחודית לנו.

התחדשות יהודית ניתן לעשות רק מתוך הישענות על כל הזרוע, לקיחת אחריות על היהדות בדורנו, וטביעת האצבע הייחודית של כל אחת ואחד מאיתנו ביצירה היהודית החדשה.

 

קמיצה - האם אנחנו מרגישים בבית?

למה קמיצה?

קמיצה היא האצבע חסרת הייחוד מבין האצבעות – לא הכי שמנה, לא הכי רזה, לא הכי שימושית, לא הכי ארוכה. אצבע חסרת אינדיווידואליות. לכן היא הכי מתאימה להזכיר לנו את המקום שבו אנו חלק מקהילה, ולא רק אינדיבידואלים.

 

זרת - האם אנו מכבדים את הקולות?

למה זרת?

מנגד לאגודל המנהיגותית, בקצה השני של כף היד, סוגרת הזרת, האצבע איתה אנו "עושים שולם". קטנה ודקה מחברותיה ובכך כוחה. היא הענווה, הקטנת עצמך ביחס לשאר האצבעות ולכל הזרוע. הענווה היא שמאפשרת את הפלורליזם וסוג הדיאלוג שאנו שואפים לכונן.